|
|
אומנות הדיוק הפנימי - כתבה שהופיעה ב
מעריב NRG
האמונה הרווחת של זימון מציאות, כמו בסרט "הסוד" (בקשו, והיקום
ישלח לכם) מבוססת על שלב מקדים והכרחי: לדייק בבקשות שלנו.
אמנות הדיוק הפנימי מאפשרת לנו לזמן את מה שנכון לנו ועוזרת
לנו לחוש את האושר שבתוכינו.
"מעבר לעצמי הפיזי שלנו, מעבר למחשבותינו ולרגשותינו, שוכן לו בתוכנו מרחב שהוא פוטנציאל טהור. מהמקום הזה הכל אפשרי. אפילו ניסים, בעצם, בעיקר ניסים" (דיפאק צ'ופרה, כוחם של צירופי מקרים, הוצאת מודן)
המתנה של דיוק פנימי נמצאת בתוכינו מרגע שבאנו לעולם. למעשה, היא מתנה שבאה לידי ביטוי דווקא בתחילת חיינו יותר מאשר בהמשכם. כשאנחנו ילדים, אנחנו נוטים לפעול על פי נטיות ליבנו, לפי האינטואיציה שלנו, הרבה יותר מאשר בבגרותינו. היום כמבוגרים, אנו חשים לעיתים שהקול המקורי שלנו אבד. התרגלנו להקשיב לאחרים, להתחשב במה יחשבו עלינו ולהעדיף את טובת הכלל על פני טובתינו אנו. כשעולה לפעמים קול מקורי של דמותינו האותנטית, קורה שאנחנו משתיקים אותו או מתנגדים לו באמתלות שונות.
אני מציעה דרך אחרת. ניתן לדעתי להיות רגישים לסביבה, ועדיין, לפעול מתוך רגישות והקשבה לעצמנו.
יתרה מכך, יישום שיטת אמנות הדיוק הפנימי מביאה לתחושת שלמות עצמית, עוצמה ויצירתיות – שחסרים לרבים מאיתנו, על מנת להרגיש מאושרים.
רק על עצמי לספר ידעתי, כתבה המשוררת (המדויקת) רחל, והנה הסיפור שלי.
עד לא מזמן האמנתי שהאושר שלי הוא יעד רחוק. דמיינתי את הדרך אליו כדרך פתלתלה, העוברת בהתנסויות חווייתיות, בלימודים פורמליים, במפגשים עם אנשים ואיכויות. בשנים האחרונות העמקתי ופיתחתי את המודעות שלי יותר מבעבר, בזכות היכרות עם כלי שלמדתי מניסיוני ותובנותי האישיות, כלי ששמו "אמנות הדיוק הפנימי". בזכותו אני חווה, מעבר למודעות מתרחבת, גם אושר, בדמות סיפוק, הגשמה ואהבה.
הקשר המודע שלי עם דיוק פנימי החל לפני כעשור, כשהתחלתי את עבודתי כעיתונאית. עבדתי ככתבת רדיו ואחר-כך גם טלוויזיה; שני תפקידים הדורשים כתיבת טקסטים מוקפדים, שכן המילים העוברות דרך המיקרופון הן חד-פעמיות ואין אפשרות לחזור לעיין בהן שוב, כמו שניתן לעשות בטקסט כתוב – בעיתון, ברשת האינטרנט, בכתוביות תרגום.
מצאתי את עצמי מחדדת את קו החשיבה שלי בכתיבה יותר ויותר, הרגל שגלש גם למחשבות האישיות שלי. שאלות חדשות נקרו במוחי: מי אני רוצה להיות בדיוק? מה אני באמת רוצה לעשות?
מהמקום הזה התחלתי מסע חדש ומרתק. מפני שלא היה לי מושג איך לעשות, פשוט ניסיתי. הלכתי בעקבות בת קול פנימית, שהיתה שם תמיד.
בתחילה עלה רצון לומר משהו מתוך עצמי המקורית, הכי פנימית; מתוך הנשמה, הגרעין. נזכרתי בניסיון הלא-מוצלח לדבר את עצמי האותנטית, ניסיון שנקרה על דרכי כשלמדתי בבית-ספר לתקשורת ברמת-אביב.
זה היה תרגיל שהעביר המורה לרדיו זיו יונתן. ישבנו באולפן של בית הספר ודימינו הגשת תכנית רדיו אישית. כל אחד בתורו עבר לשבת מול המיקרופון ודיבר אל הכיתה, כאילו הוא עכשיו בשידור חי.
היה לי קשה להביא את עצמי.
לא ידעתי מהו הקול שלי.
בזריזות בחרתי דמות דמיונית, שחשבתי שהיא הדמות שיונתן מתכוון אליה; וניסיתי לשחק את הדמות הזו. התוצאה היתה עלובה. זה נשמע לי "לא אני": מלאכותי, לא נאמן-למקור.
הניסיון לבטא את עצמי הפנימית ארך זמן. הייתי צריכה להירגע. להרפות. בכל פעם קצת. הבנתי שכדי לדבר מתוך תוכי בנאמנות, עלי פשוט להיות. המצב הכי קרוב לזה הוא ההוויה התמימה של ימי הילדות. להביא את עצמי נקיה בכל סיטואציה ומול כל אדם.
התמסרתי. נתתי לעצמי להיות מובלת מתוך האין-מחשבה, מתוך הקשבה לרגש ולקול פנימי. במקומות בהם זיהיתי בעצמי שמחה, מרץ, אהבה, נשארתי. במקומות לא נעימים, ויתרתי. גם כשהיה לי רצון חזק להתאים את עצמי לסביבה, נמנעתי כמה שאפשר מלהעמיד פנים, לשאת חן, או לחוש שליטה. הסייג היחיד היה כשבחרתי להיות במקומות קשים; כשזה שירת את האחרים או אותי, ונעשה במודעות, עם אפשרות לפרוק אחר-כך את המתח, אם היה כזה.
כשהיה לי קשה בתהליך, נתתי לקושי לשטוף אותי; לעבור דרכי מבלי שאנסה לדכא אותו. כששמעתי קולות לא-מעצימים, חיפשתי את הקול האחד שכן תמך. ממנו נבניתי הלאה.
עם הזמן, הצעדים הקטנים, המהוססים, של ההתחלה, התחלפו בהליכה בוטחת וגאה. הרגשתי טוב במסע החדש לארץ 'אני' והמשכתי להתבונן. עכשיו בא מתוכי רצון לדייק. לומר מה אני רוצה בדיוק. אימצתי את ההצעה של שירה חברתי הטובה והתחלתי לחשוב על היקום כעל מסעדה, ועלי כעל לקוחה בעלת תיאבון בריא: אני נכנסת, בוחרת מנה ומזמינה אותה. בלי חששות, עכבות, התנצלויות. "אני רוצה לעבוד מהבית", העזתי לומר. "אני רוצה להכיר נשים שיעניקו לי השראה בדרכי החדש", החלטתי יום אחד. הייתי צריכה רק לבקש. היקום זיהה שהבקשות שלי מדויקות לי ושהן נכונות לעוד גורמים מעבר אלי, והעניק לי. כך קרה בעוד מקרים בחיי ובחיי אחרות.
חשתי חוכמה עתיקה עולה בתוכי, מסר משושלת אימהות שלא הכרתי, שאמרה לי שאני בדרך הנכונה.
קיבלתי מסר ברור ללמוד לפעול מתוך רגישות וחמלה - לאחרים ולעצמי; מתוך רוך ואהבה אינסופית, לצד ביטוי העוצמה שלי והיצירתיות. כל אלה נקשרו להיותי אִשה ונדרשתי לשחרר בתוך עצמי את התדר הנשי, שהיה חסום ומדוכא.
נבוכה, מבולבלת ומופתעת משפע הרעיונות שעלו בי, חיפשתי עוד נשים שיחוו אתי את התהליך, מתוך שיתוף ותמיכה. לא הכרתי את תחום מעגלי הנשים, אבל זימנתי באחד מימי ההולדת שלי את החברות הקרובות שלי, ל"ערב נשים". ישבנו באור נרות על מחצלות ודיברנו לפי תור על דברים, שבדרך-כלל לא דיברנו עליהם. הקבוצה הגדולה יחסית (היינו עשר או שתים-עשרה) והאווירה האינטימית, אפשרו הצצה אל מעבר לכל אחת מאיתנו. בנינו אנרגיה משותפת, גדולה מאיתנו, דרך שיחה קונבנציונלית, ונהנינו מפעילות שדומֶה, שמתרחשת רק במעגלים בתדר נשי: עירוב של שיחת נשים, ריפוי, מגע אנושי, חופש ומנוחה מוחלטים. הרגשתי שהגעתי הביתה. שהגעגוע שלי ל"שבט נשים גם יחד" הוא הנביעה, שעלי להביא לעוד ועוד נשים ואנשים. מאז לא חדלתי לחפש הזדמנויות להנחות מעגלי הקשבה בתדר נשי; מעגלים המעוררים בכל משתתפ/ת תחושה של חיבוק ורכות, עוצמה, חמלה ויצירתיות. עברתי קורס הנחיית מעגלי נשים בדרך האינדיאנית ורכשתי כלים בסדנאות נוספות. וכמובן, העמקתי עוד לתוך אמנות הדיוק הפנימי.
היום, שנתיים אחרי, אני פועלת מתוך אמונה שלמה בדרכי. אני פוגשת עוד ועוד נשים המתבוננות ומקשיבות ומשרות את התדר הנשי סביב. כמוני, גם הן כמהות לשגרה שבה טבועים המעגלים, בחיי נשים וגברים, כמו בעבר – בתקופה המקראית, למשל, עת נערכו מעגלי הקשבה ספונטניים באוהל האדום, אוהל הנידה (לשם פרשו נשים בזמן המחזור החודשי); בתרבות האִנדיאנית נהוג עד היום לקיים אסיפות ולקבל החלטות במעגלי הקשבה.
מעגל הקשבה בתדר נשי, אפילו כזה המתמקד כמעט כולו בשיחה, מעצים את תחושת האהבה – לעצמינו ולאחרים. המכשולים העומדים מול הגוף כשהוא מנסה לרפא את עצמו, מתפוגגים; והמשתתפות מרגישות חזקות יותר גופנית ונפשית. אגב, בישיבה משותפת של נשים, מופרש בדם שלנו הורמון האוקסיטוצין, הורמון ידידותי, שבין היתר (חוץ מכיווץ הרחם לקראת לידה) מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה, ומופרש בגופי נשים וגברים בזמן אורגזמה. עוד סיבה טובה לנסות מעגל נשים...
התחושות החיוביות והמעצימות האלה עומדות בבסיס כל סוג של מעגל הקשבה: מעגלים המציינים אירוע או מעבר בחיים, כגון לידה, נישואין, יום הולדת, לצד מעגלים המתקיימים באופן שוטף. המעגלים גם נותנים את אותותיהם בכל סוג של קבוצה, בין אם מעגלים במסגרת ימי פעילות קבוצתיים בארגונים, בתי ספר, או בחבורות של נשים הנפגשות לצורך לימוד, או שיתוף גרידא.
כשהגוף והנפש משתחררים יש בהכרח חיבור ליצר: למיניות, לאהבת החיים וכן ליצירה וליצירתיות. דיוק פנימי מערב בהכרח אמנות, לאו דוקא פלסטית, גם אומנות, במובן של מאסטריות בנושא שמענין אותנו. לכן השם המלא של השיטה הוא "אמנות הדיוק הפנימי". כשאת בטוב עם עצמך, מאמינה ביכולותיך, את חווה פרץ יצירתיות המלווה באומץ. אלו דחפים המובילים אותך – גם אם את מלאה בהתנגדויות – להוציא החוצה את הכישרון שלך. את פשוט לא יכולה לעשות משהו אחר. זה בוחר אותך ואת הולכת.
כפי שאני מבינה את היקום, באנו לכאן כמו סל מלא אפשרויות. כל אחת ואחד מאיתנו היא עולם ומלואו של יכולות וכישורים, של מתנות ייחודיות; מתנות שהעולם יהיה מקום לא-שלם בלעדיהן.
הכלים המרפאים שלך כבר כאן, והיו כאן מאז שנבראת. הם הולכים איתך לכל מקום.
הם את.
שאלי את הנשמה שלך, את הנפש שלך, את התת-מודע, למה הם זקוקים. הקשיבי.
הקשיבי לקול היודע, העולה בתוכך.
צמצמי את התשובות למשפט אחד.
עשי.
הביאי ליקום את המתנה שלך.
אנחנו כאן לצידך.
מתנה מהלב
ישבנו בבית קפה מואר. סיימנו לאכול ושקענו, כל אחת, לתוך עצמה.
אני צעירה ממנה בכמה שנים, רואה אותה כמספרת סיפור שאולי יהיה
לו חלק דומה בחיי בעתיד, היא, אולי רואה אותי כגרסה צעירה שלה.
לא מזמן היא סיימה בהצלחה את לימודי השיאצו, במכללה נחשבת
בלונדון. אני הייתי המתנסה המועדפת עליה. היא אמרה שאני
מתמסרת, מאמינה בה, נותנת לה משובים טובים. ברור. היא מצויינת.
מרגישה אותי בכל חלק דק של נשמתי.
אין לנו הרבה זמן, מזמינות חשבון ומגששות אחרי המפתחות של
האוטו. לפני שאנחנו נפרדות, עוד ליד השולחן היא מקרבת אותי
אליה ומחבקת. חיבוק נהדר, עוטף. ואז היא לוחשת לי באוזן "תעשי
עוד ילד. אח או אחות הם המתנה הכי יפה שאת יכולה לתת לבת שלך".
עשרה חודשים אחר-כך, בוקר, אצלה בבית. בסלון על המזרון שהיא
פורשת, אני יומיים לפני התאריך, מתכננת לנסוע משם לשדה התעופה
לאסוף את אמא שלי, שמגיעה מהארץ, רוצה לראות אותי בהריון, רוצה
לנצל את חופשת הפסח לעזור לי לפני שתצטרך לשוב לארץ. החברה
המופלאה שלי רוכנת לידי, קוראת לתינוק. בוא, אמא מחכה לך. והוא
שומע ומגיע באותו לילה.
היום בבוקר התכרבלתי עם שניהם במיטה. הוא חוגג שנתיים השבוע
והוא באמת המתנה הכי יפה שאפשר היה לתת לבת שלי. אח זו מתנה.
אהבה זו מתנה. הקשבה זו מתנה. גם ללא קשר לאחים ואחיות, הפסח
המתקרב מדגיש אצלי את המחשבה, להמיר את המתנות החומריות שאנחנו
מגישים לאהובינו ואהובותינו, במתנות אמיתיות יותר. חברה שלי
מבנימינה, עשתה לה מנהג: יולדת שהיא חברה או בת משפחה קרובה
מקבלת ממנה ארוחות, לשבועיים שלאחר הלידה. לגיסתה היא המציאה
מתנה עוד יותר משמעותית: בכל שבוע היא מגיעה עד אליה, ומשחררת
אותה ליום של בלי-ילדים. חברתי לוקחת איתה את ביתה התינוקת;
ומתזמנת עזרה מחמותה עם יתר הילדים שנשארים בבנימינה. בזמן הזה
היא חווה זמן איכות עם אחייניתה הפעוטה והתחלת קשר קרוב בין
שתי הבנות-דודות.
כל דבר יכול להיות מקור אושר וביטוי לאהבה. משהו שנעשה ביד
אוהבת לא חייב להיות גדול. זה יכול להיות מכתב, אוכל שנקנה או
בושל, משהו שיצרנו במלאכת יד, מתוך מחשבה על אותה אישה או ילדה
ומילאנו אותו באנרגיה שלנו. אלבום שיצרנו לכבוד כלת השמחה,
שמדביקים בו תמונות יחד עם גזרי עיתונים - למשל מיום הלידה של
התינוקת שנולדה, כדי ששנים אחר-כך היא תדע מה קרה בעולם באותו
יום. משחק סימני דרך, פיקניק, ערב תשומת לב מיוחד, שפותח לבבות
ומסיר מבוכות של חיבה פשוטה.
גם אם נראה לנו שאנחנו לא מעזות לשנות הרבה בבת אחת, אפשר
לחשוב על מישהי פתוחה שאנחנו מרגישות שתעריך את המאמץ שלנו, גם
אם הוא לא עלה כסף. אגב, מתנה מהלב יכולה לעלות יותר כסף ממתנה
קנויה, אבל שוב, ההנאה בצידה גם היא לא נמדדת בכסף. היא שווה
משהו שאין לו מחיר ושלעולם יהיה לו ביקוש: אהבה ותשומת לב. אז
בפסח הזה אולי אחת כזו, בחג הבא, ארבע. ועד אז, במהלך השנה, פה
יום הולדת, שם מסיבה. וגם אירועים שאנחנו לא רגילות להתייחס
אליהם כחגיגה - גירושין, אזכרות וכדומה. אהבה ותשומת לב לא
מבדילים בין רע לטוב, הם בשירותינו תמיד.
ניו-קאמרס בפרדס חנה
אמרו רחוב הקשת, נסעתי. לקחתי מפה. אבל לא סמכתי רק עליה,
ידעתי שבטח אצטרך תגבור. קודם כל, כי אני עוד חדשה בפרדס
חנה-כרכור. וגם, כי שמתי לב שהתושבים - גם הוותיקים - לא ממש
מכירים את שמות הרחובות. בדרך כלל התשובה לשאלה, איפה זה רחוב
ההדרים, היא שאלה מכשילה כמו, מכירה את הוואדי? יודעת איפה זה
כיכר העיזים? בסוף מתברר שזה הרחוב מעבר לפינה. אני נוסעת
וחושבת שבטח יזדמנו לכאן ניסים. המקום פשוט צועק את זה. אני
מרגישה כמו בתוך סרט מתח. חשוך. מהחלון אני רואה שלטי רחוב
עקומים, שלטי רחוב חסרים, אני מאמצת את חוש הריח. זה שמנחה
אותי חזרה, מהדרכים הלא נכונות, שאני לוקחת.
הרכב מג'עג'ע באחוזה שהיא פתאום דרך עפר, כמו דרך צדדית
שמובילה לשומקום. לפי המפה זה כבר קרוב. אני מגיעה לצומת. אני
עוצרת באמצע הדרך, מדליקה את האור בתוך האוטו ומתייחדת עם
המפה. וואלה, הנה הרחוב שאני מחפשת, פה מימין. ככה לפי המפה,
אבל במציאות קשה להאמין שהפניה הזערורית הזו היא רחוב. חשוך
נורא. שוב עושה סיבוב. אין שלט של שם הרחוב, אבל לפי המפה זה
חייב להיות זה. אני מחנה ליד הבית שחיפשתי. המספר על הבית.
משפשפת עיניים כלא מאמינה. זה היה קל מדי. עדיין ספקנית, עוזבת
את הרכב, שוב, באמצע הדרך, אורות והכל, לא מאמינה שבאמת אמצא
את זה. נוקשת על הדלת, האוטו ממתין לי בסבלנות, נהימת מנוע
שקטה אבל בחושך ובשקט שמסביב, האוטו שלי מרעיש. אף אחד לא
פותח. מובסת, חוזרת לאוטו. מה עכשיו? אין עלי טלפון. מה,
הביתה?מהרהרת. אולי לא נורא. היתה לי חוויה חיובית. ניסיתי
למצוא משהו ומצאתי. אז מה אם אף אחד לא היה שם לקבל את פני.
הרחוב החשוך דווקא כן הסביר לי פנים. החניתי. יצאתי אל הלילה
הקר, עמדתי ככה באמצע הרחוב, שאפתי עמוק. אין ספק, אני בתוך
סרט. ינשוף קרא, חתול מיהר לדרכו, מרשרש דרך השיח שצומח על
הגדר. אני עומדת ואין נפש חיה. הכל דומם. לילה שחור בלי ירח.
איך הזדמנתי לכאן, איך הגעתי למקום שנכון לי בדיוק? מה יש כאן
במושבה / כפר / עיירה הזו, פרדס חנה, או כרכור, צל עלי בננה,
שמושך אותי ועוד כל כך הרבה ניו-קאמרס? אולי זה בדיוק זה,
החושך הבלתי נתפס ברחוב רגיל, שבכל מקום אחר היו בו פנסי רחוב
כל כמה מטרים, המדרכות העקומות, המדרכות החסרות, החניה על
הפסים אדום לבן בכיכר (העיזים). פתאום שמעתי צעדים. היא הלכה
בשולי הדרך, כשצעדיה נשמעים רק בזכות השקט. נדרכתי, חושבת כבר
להיכנס חזרה לאוטו, אבל אז שמעתי את הקול שלה, נעים ומדוייק
"את מחפשת את הבית של נאוה?". ברור. גם היא איחרה. סימן
מהיקום. אחר-כך היא אמרה "אנשים אומרים שצריך להאמין בניסים.
אני אומרת צריך לסמוך על ניסים. הם קורים, רק צריך להביט". אז
היא הייתה הנס שלי באותו ערב חשוך. הלכנו יחד.
זה באמת היה באותו מספר שראיתי, רק בחצר, במבנה אחר. כשנכנסנו
נאוה דברה על החורף. בעונה הזו נזרעים הזרעים באדמה. קר להם
שם, חשוך וקשה. הם אמורים להתאמץ ולבקוע דרך הקליפה שסוגרת
עליהם, כדי להגיע לאדמה ולהכות בה שורש. גם אנחנו, כמו הזרעים
בטבע, עוברים את החורף בהסתגרות, במחלות ובקשיים. גם אנחנו
מחכים לזמן שבו נגיע אל האור. אבל עכשיו אנחנו בחושך, ובקור.
וזה לא רע. זו ההקדמה לקראת הפריחה והלבלוב. מתוך האפילה הזו
נבחין באור שיש לנו בחיים. איזה יופי, יש עוד כל-כך הרבה למה
לחכות.
חושניות ומיניות, יום האישה
פילה אחת קטנה הייתה קשורה בחבל דק ליתד. היא רצה סביבו
במעגלים, הביטה בנוף וביקשה להשתחרר. החבל היה דק אך הפילה
היתה צעירה וחלשה ובכל פעם שניסתה, נכשלה. היום אני אצליח, היא
אמרה לעצמה, היום! והיא ניסתה בכל הכוח, אך לא הצליחה להשתחרר.
למחרת היא קמה בבוקר ואמרה לעצמה, היום אני אצליח. היום! היא
נאבקה בחבל, אך הוא לא נקרע. היא נעצבה וחשה מאוכזבת. ביום
שלאחר מכן, היא כבר לא נשמעה כל-כך בטוחה בעצמה. היא חדלה אט
אט לנסות.
גם היום, כשהיא כבר פילה גדולה וחזקה, היא עדיין קשורה לחבל
הדק. היא כבר לא מנסה להשתחרר, היא לא מאמינה שתצליח. היום היא
חושבת שעדיף ככה.
חלק גדול מאיתנו, הנשים, יכול להזדהות עם הסיפור הזה. לרוב
אנחנו מעדיפות להמשיך לרוץ במבוך ולא שמות לב שהסיפור עדיין
שם. מתאר את העבר שלנו, מתקף את העצב שלנו היום. חלקינו
יכולות, אם נקשיב לרחשי הלב, להתחבר לזווית הרגשית, יצירתית,
מינית שלו. מיניות שנקשרת לאו דווקא לאקט מיני רווי קונוטציות,
אלא לנושא רחב יותר של יצר, יצירה, יצירתיות. כולנו עברנו בגיל
13, 14, או קרוב לשם, פריחה של מיניות הגוף שלנו. זו עובדה
ביולוגית, זה קורה לכל אחת, בכל העולם. באותו שלב קראנו תיגר
על הכללים, ניסינו סדר חדש. חשנו כבולות וניסינו להשתחרר. אבל
אחרי תקופה קצרה, חדלנו לנסות והתאמנו את עצמנו למה שהיה
סביבנו. האנרגיה המינית, אותה אנרגיה כבדה ומלאת נוכחות,
שאצורה בכל אחת מאיתנו, נותרה חסומה בתוכינו. לא החצנו אותה,
לא נתנו לה ביטוי. דיכאנו את היצר שלנו, על כוחו האדיר להניע
אותנו. ובחרנו לברוא את עצמינו מחדש כדמויות-צל של מה שיכולנו
להיות. ידידותיות לסביבה, נוחות לעיכול. בוחרות, כמו הפילה
הקשורה, להישאר תחת השפעת הזיכרון הרחוק שנצרב לנו בתת ההכרה,
וכך ממשיכות לתפקד; כלפי חוץ נראה שהכל תקין, אבל עמוק בפנים
אנחנו כואבות. מתקשות לקום בבוקר ולחייך. יודעות שאנחנו חיות
על אוטומט, מוותרות על מימוש הפוטנציאל המלא שלנו.
אתן ודאי מזועזעות. קחו נשימה. אם הגעתן עד כאן, זה ודאי מדבר
גם אליכן ברמה זו או אחרת. שמעתן לא פעם שזה חוסר נימוס לקחת
מהעוגה פרוסה גדולה מדי. פרוסה גדולה תקטין את העוגה ותפגין
חוסר התחשבות באחרים. אך אולי האמת הפוכה? כשאני לוקחת פרוסה
גדולה מהעוגה, העוגה גדלה. כשאני מממשת את המאוויים הפנימיים
שלי, אני מיטיבה עם סביבתי. אם החלטתי לפנק את עצמי מדי
שבועיים במסאז' או טיפול שיאצו, לדוגמה, נתתי לעצמי בלבד, מבלי
להתחשב באחרים, תקציבית, זמן איכות, אבל חזרתי מאושרת, שופעת
חמלה. הייתי פנויה להעניק לאחרים, כי הענקתי לעצמי. גם בצעדים
מרחקי לכת יותר, כמו שינוי שאני בוחרת לעשות מיוזמתי בחיי,
אפשר לצאת מהמסגרת שנצרבה לנו בתת ההכרה ולחשוב על עצמנו לפני
שאנחנו חושבות על אחרים. להתמקד בשאלה מי אני ומה אני רוצה,
ואז לפעול לפי הגשמת רצונותי, בדרך הכי מתאימה לי. כשאני
מחוברת לעצמי ולסביבה, אני פועלת מתוך מקום של כבוד לעצמי
ולאחרים. אני מקדישה לעצמי בנינוחות ובביטחון מלא, והאחרים
באים בעקבותי בשמחה.
יום האישה הבינלאומי שחל השבוע הוא הזדמנות להתחבר למה שקורה
איתנו בפנים ובחוץ. למשל המילה העצמה. נוכל להחליף את הסיסמה
הזו, ברשימות של מאוויי נפשינו הכמוסים. לתת ל'העצמה' ביטוי
אישי בחיינו, דרך חיבור למיניות שלנו, ליצירתיות והאמת הפנימית
שלנו. ומתוך החיבור הזה, לפעול ולבטא את משאלותינו. כל צעד
יביא לצעד נוסף, והשינוי יהיה בלתי נמנע.
נשים במעגל סגור
בואי. הליכתך בוטחת, צעדייך קלים, פנייך שלווים. את מגיעה
מרחוק, מקרוב, מעכשיו ומאי פעם. חזרי אל הבית שעזבת, רפאי את
המכאובים, שלמדת להכיר ולאהוב. הסכימי להיות מי שאת. הסכימי
להישען. בואי למעגל.
את עוזבת את הידוע, את הקשה והמוכתב. את נודדת חזרה אל בית
אמא, מיילדת מתוך עצמך את הילדה, שכבתה עם הנשים. עם השנים.
ושם במעגל, מסביב לאש, ליד המים, ביער ובבית. עומדות שתים-עשרה
נשים. צעירות ומבוגרות, נושמות, רואות. אתן נותנות ידיים, אתן
מתנועעות בפעימה שקטה. פניכן אל מרכז המעגל. את חושבת לעצמך,
זה מעגל סגור. יצרנו אותו במסע משותף, מעז. הלכנו רחוק יחד.
בשבט הזה רק אנחנו נרפאות. משתתפות חדשות לא ימצאו כאן את
שלוותן.
אבל כשפניכן למרכז, מאחורי גבכן עומדות מאות נשים אחרות,
שותפות לידע, ללמידה, לחמלה. הן שותקות. שמחות להיות שם. מי
שגידלה אתכן, מי ששומעת אתכן היום ומי שעוד תבקש את קרבתכן. הן
שם כי הן מכירות אתכן. אהבו בעבר, מקשיבות בהווה ורוצות עוד
מכן בעתיד. הן יודעות שכשתצאו מהמעגל, תפנו אליהן את הפנים
שלכן. פנים שנחרש בהן עוד תלם של יופי. תעניקו להן ריפוי,
הקשבה, אהבה.
והן יגידו, מה, מהמעגל קבלתן את זה? כן, תשיבו. ממה שעברנו שם.
באנו, והסכמנו להשאיר דברים בחוץ. קלענו צמה ולתוכה הכנסנו את
המאוויים שלנו, את הכאבים. טיהרנו את נפשינו בדיבור, בשירה,
במגע. ערכנו טיהור, בעמידה, עם נוצה מכושפת. מלאת סודות,
חייכנית. היינו מלכות והיינו קבצניות. היינו ילדות ונערות
והיינו סבתות, נשים חכמות. החזרנו את התדר שלנו למדוייק ונכון
לכל אחת מאיתנו. כיוונו את עצמינו כמו שעון, כמו תחנה במקלט
רדיו. איפשרנו למצפן שלנו להיות מכוון לכיוון הרצוי לנו. בחרנו
שוב בקול הנשי להוביל.
המעגל נושם אתכן, עד שבא הלילה ואתן נאספות ליד השער, מתפזרות.
המעגל נפתח, וכל אחת הולכת לדרכה, מלווה בשבט שלה. מקבלת
ונותנת. מבקשת להזין אותן, להאכיל את עצמה. לעשות את הדרך שלה
בעדינות, מתוך ידיעה, הביתה.
המעגל הסגור מתרחב. הוא אינסופי ומכיל נשים רבות. אנשים רבים,
מזין ומאכיל, מאזין ומכיל. ומהדהד. עד המעגל שיבוא.
כל מה שאני צריכה לדעת בחיים, למדתי בגן הילדים
אני עומדת בגן הילדים של הבן שלי, לא זזה. קוראת. על הקיר
תלויה כתבה, שהכותרת שלה שובה אותי. "כל מה שאני צריכה לדעת
בחיים, למדתי בגן הילדים". אני קוראת עוד קצת אחרי הכותרת, אבל
רק בריפרוף. המשפט הזה נחרת לי בראש ואני מפליגה למחוזות
רחוקים. הילדות שלי, הילדות של הילדים שלי.
מאוחר יותר, בחיפוש באינטרנט, אני לומדת שהמשפט הנהדר הזה, הוא
כותרת של ספר, שיצא בעברית בהוצאת מטר. המחבר הוא פילוסוף,
שהיה בעברו קאובוי, זמר שירי עם, כומר, ברמן ומורה לציור.
רוברט פולגום שמו. פולהאם, בכתיב האנגלי. בסוף רשימת התארים
מצויין שהכותב הוא אבא.
לדעתי דווקא בגלל האבהות, יותר מכל שאר העיסוקים שלו, פולגום
יודע שאת כל מה שצריך לדעת, לומדים בגן. הרי רק כשאנחנו הופכות
לאימהות, להורים, אנחנו חוות את הפער בין הילדים למבוגרים,
במלוא עוצמתו. פתאום אנחנו בצד של מי שמכופף את הילדות שלנו,
הנשמות הזכות, לתוך תבניות, בדיוק כפי שעשו לנו כל השנים.
פתאום אנחנו מבינות, שעברנו דרך ארוכה מאד מאז הילדות, ושאנחנו
בעצם מחפשות את הדרך חזרה, אל מה שלמדנו בקבוצה החברתית שלנו
בגן. אל מה שחשוב באמת; חשוב לחלוק עם אחרות את מה שיש לך;
לשחק משחק הוגן; לא להרביץ; להחזיר דברים למקומם; לנקות את מה
שלכלכת; לבקש סליחה כשאת מכאיבה למישהי; חשוב לחיות חיים
מאוזנים; להשתדל ללמוד קצת כל יום, לחשוב קצת, לצייר, לשיר
ולרקוד. חשוב גם לשחק וגם לעבוד.
כולנו חווינו את זה כך או אחרת, כשהיינו ילדות, לא משנה באיזה
גן היינו. היינו עצובות ושמחות בלי לחשוב על זה יותר מדי.
פרקנו את הרגשות שהיו אצורים בנו והמשכנו הלאה. שרנו, צחקנו
ודיברנו עם עצים ופרחים. הכל נראה חלק מהחיים. וכשמשהו רע קרה,
היו לנו חברות קרובות, או גננות, או הורים, שאליהם פנינו.
והיום. היום הילדות שלנו מראות לנו את עצמינו בגרסה הקודמת,
הרחוקה מאיתנו כל-כך. הכל מסקרן אותן. הן רוצות לגעת, להתלכלך,
לטפס וליפול. יש בהן שמחה אמיתית. שמחה, שאם לא נשים לב,
אנחנו, המבוגרות האחראיות, עלולות למחות אותה, בשם התבניות
והחוקים שלמדנו על בשרינו.
אומרים שכל גאוניות היא בעצם תופעה מוסברת ופשוטה לטיפוח. כל
מה שעשו הוריהם של הגאוניות והגאונים, היה לפעול לפי חוקי
הילדות, שהם למדו בזמן שהם עצמם היו בגן. לא להעמיס על הילדות
עכבות שבאות מבחוץ, רק כי "ככה צריך". ההורים האלה הקשיבו
לצרכים של הילדים והילדות, פרגנו להן. הכירו באיכות הייחודית
שכל ילדה וילד ניחנו בהן. לא ציפו מהילדות לפעול לפי תבניות
אחידות, אלא ראו אותן נפרדות, שונות, כמו בטבע, כשלא משווים
איכות של צב לזו של הארנב. כל אחד מהם מצויין בתחומו ואין
ביניהם תחרות.
לפעמים נדמה לנו ששכחנו את מה שלמדנו בגן הילדים. זה לא נכון,
הגן חי בנו גם היום, מחכה שנפתח שוב את השער, בשביל בנותינו
ובשבילנו. הסקרנות, השמחה והאופקים הרחבים, שהפכו צרים יותר
ככל שהתבגרנו, יכולים להתרחב אצלנו ואצלן. הן יגדלו חופשיות,
בוחרות את השביל שלהן והולכות בו בידיעה שיש להן משענת. אנחנו
נצמח מאותה בחירה, כי כמותן, גם אנחנו עדיין גדלות.
|
|
|
